מעריב, הארץ ועיתון ירושלים יפצו את עו"ד בלה וינשטוק בגין פרסום לשון הרע

1.                  1.                  התובעת, בלה וינשטוק, הגישה תביעת לשון הרע נגד מספר כלי תקשורת מרכזיים בישראל, בגין סדרת ידיעות שפורסמו בעניינה בתקופה שבין 1.5.97-19.6.97, אשר סיקרו את פרשת מעצרה ומשפטה בלונדון בחודש מאי 1997.

ביום 14.5.08 ניתן פסק דין חלקי בעניין אחריות הנתבעים בתביעה זו (להלן: " פסק הדין"). בפסק הדין, נדחתה תביעתה של התובעת ביחס לנתבעים ידיעות אחרונות, גלובס, ערוץ 1 וערוץ 2.

ביחס לנתבעים מעריב, עיתון הארץ ועיתון ירושלים (להלן: " שלושת הנתבעים"), נדחו טענותיה של התובעת ביחס לחלק מן הפרסומים, אולם נמצא כי ביחס לאחדים מהפרסומים, חייבים שלושת הנתבעים בפרסום לשון הרע.

כעת, נותר לדון בשאלת הנזק שנגרם לתובעת בגין הפרסומים בעניינם נמצאו שלושת הנתבעים חייבים, והפיצוי בגינם.

2.                  2.                  בפסק הדין, נמצאו עיתון "הארץ" ואנשיו אחראים בלשון הרע בגין פרסום הידיעות מיום 1.5.97 ו-2.5.97, בשל פרסום הביטוי "הונאת בנקים ולקוחות", המופיע בהן.

ביחס ליתר תוכנן של הידיעות האמורות, כמו גם ביחס לידיעה נוספת בגינה תבעה התובעת, מיום 4.5.97, נמצא עיתון הארץ פטור מאחריות.

עיתון "מעריב" ואנשיו, נמצאו אחראים בלשון הרע בגין פרסום ידיעתו של הכתב יוסי לוי מיום 4.5.97, בשל ההתייחסות להגשת תלונה נגד אחד מקרובי משפחתה של התובעת על ידה.

ביחס ליתר תוכנה של ידיעה זו, כמו גם ביחס לארבע ידיעות נוספות בגינן תבעה התובעת, מן הימים 2.5.97, 5.5.97, 7.5.97 ו-1.6.97, נמצא עיתון מעריב פטור מאחריות.

המקומון "ירושלים" ואנשיו, נמצאו אחראים בלשון הרע בגין פרסום כתבתו של הכתב אבי סגל, מיום 9.5.97.

טענות התובעת ביחס לנזקיה

3.                  3.                  התובעת טענה, כי הפרסומים הנדונים גרמו לה ולבני משפחתה לצער רב, עגמת נפש ועלבון מתמשכים.

בתה של התובעת העידה, כי בשל הבושה שחשה עקב הפרשה לא יכלה לצאת מהבית, וכי הכאב והסבל בעקבותיה גרמו לה  לרדת מהארץ ונותנים בה אותותיהם עד היום.

לטענת התובעת, הפרסומים גרמו לפגיעה בשמה הטוב ובמוניטין שרכשה לה בשוק הרלוונטי, וכתוצאה מכך לניתוק קשרי עבודה עם גופים גדולים בעולם. לטענת התובעת, לאחר פרישתה מהמשטרה הוצעו לה מספר תפקידים בכירים, ואילו לאחר פרסום הידיעות האמורות פסקו הצעות אלה.

התובעת הביאה עדים מטעמה, אשר העידו על הזעזוע שחשו נוכח הפרסומים בעיתונות אודות מעצרה. עד התובעת עו"ד אהרון שריג העיד, כי בעקבות הפרסומים סרב להצעתה של התובעת להקמת משרד משותף.

לטענת התובעת, פרסומי הדיבה חרגו במידה ניכרת מהדיווח על המעצר עצמו.

התובעת טענה, כי נוכח הרושם השלילי העולה מן הפרסומים, היתה מוטלת על הנתבעים חובה מוגברת לפרסם את העובדה כי קיבלה החזר הוצאות משפטיות מן הרשויות בבריטניה בגין הליכי השווא נגדה, שכן המדובר בצעד חריג המבטא באופן מובהק את הכרת הרשויות בכך שהחשדות נגדה היו נעדרי בסיס.

בגין נזקיה מפרסומי שלושת הנתבעים, תבעה התובעת פיצויים כדלקמן:

מעיתון מעריב, תבעה התובעת סך של 200,000 ש"ח בגין הפגיעה במוניטין המקצועיים שלה, 100,000 ש"ח בגין נזק כללי שנגרם לשמה הטוב במישור האישי, ו-100,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ולבני משפחתה; ובסך הכל 400,000 ש"ח.

מעיתון הארץ, תבעה התובעת סך של 300,000 ש"ח בגין הפגיעה במוניטין המקצועיים שלה, 150,000 ש"ח בגין נזק כללי שנגרם לשמה הטוב במישור האישי, ו-150,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ולבני משפחתה; ובסך הכל 600,000 ש"ח.